מהו קיהון

אחד משלושת סוגי התרגולים הנפוצים ביותר בקרטה, וככל הנראה הנפוץ ביותר בימינו, הוא הקיהון (基本, Kihon, בסיס, יסוד). הקיהון הוא שם כולל לתרגול תנועות, צעדים ותרגילים על פי הוראות והדרכת המאמן. למעשה, ניתן לסווג כל מה שאינו קאטה (型, Kata, תצורה) או קומיטה (組手, Kumite, עבודת זוגות/קרבות) כקיהון.

המילה קיהון ביפנית מוכרת לכל אדם ביפן, ומשמעותה בסיס — כלומר החלק הבסיסי עליו עומד המגדל. המילה היפנית מורכבת משתי סימניות יפניות (הנקראות קנג’י, 漢字, Kanji): האחת היא “קי” (基), שמשמעותה יסודות, ואילו השנייה — כמו בשם האומה היפנית (ניהון – מקור השמש, 日本, Nihon) — פירוש המילה “הון” (本) הוא מקור. כלומר, פירוש המילה קיהון הוא מקור היסודות.

בקרטה קיים משולש — קיהון, קאטה וקומיטה (基本，型，組手) — כאשר הקיהון הוא הבסיס של המשולש, עליו נבנה כל הקרטה. מאסטר פונאקושי נהג לומר שבסיס הקרטה הוא לא קיהון, קאטה וקומיטה — אלא קיהון, קיהון וקיהון! וזאת על מנת להדגיש את חשיבותם העילאית של יסודות הקרטה, המהווים בסיס הן לקאטה והן לקומיטה (קרבות). כפי שגראנד מאסטר טרויוקי אוקזאקי (Teruyuki Okazaki, 照幸岡崎, 1931–2020) הדגיש: לחזור לבסיס — לקיהון, ליסודות. “שושין ני קארו” (Shoshin-ni-kaeru, 初心に帰る).

לרוב, תרגול הקיהון נעשה באופן קבוצתי, ללא תוקף או נתקף, כאשר המאמן מדגים את התרגיל ולאחר מכן מנחה את החניכים להתחיל בתרגול. בתרגול הקיהון לומד הקראטקא (Karate-ka, 空手家; איש הקרטה / התלמיד) כיצד לבצע נכונה את התנועות שעומדות בבסיס השיטה: חסימות, גריפות, אגרופים, בעיטות, עמידות ואף קפיצות. בניגוד לקאטה, הקיהון מהווה שם כולל לאימון יסודות ואינו כולל רק סדרות קבועות מראש. בכל קיהון המאמן בוחר את התרגילים והדגשים שבהם הוא מעדיף להתרכז. עם זאת, בארגונים רבים קיימות סדרות “קיהון” מקובלות וקבועות, אשר מהוות חלק מהסילבוס, ואותן מבצע המתאמן בעת המבחן לחגורה הבאה.

באמצעות תרגול הקיהון יכול הקראטקא לבנות לעצמו בסיס טכני איתן, שכן הוא לומד כיצד לבצע את התנועות הנדרשות בצורה נכונה, מהירה וחזקה (בסדר חשיבות זה). התרגול מפתח את הדיוק, הקואורדינציה ואת הכושר הגופני, מסגל למתרגל דרכי נשימה נכונות ואף דורש — ברמות מתקדמות — ריכוז מרבי. לעיתים משמש אימון הקיהון לתרגול ושינון תרגילי קרבות בטרם התרגול המעשי בזוגות (הקומיטה). תרגיל קיהון יכול לכלול תנועה אחת בלבד, לדוגמה אגרוף בהתקדמות (אוי צוקי), ויכול להכיל שרשרת ארוכה של תנועות רבות הכוללות התקדמויות, נסיגות ושינויי זוויות.

דוגמה לסוג קיהון נפוץ הוא ה“שִיהוֹ” (Shi — 四, ארבע; Ho — 風, רוחות; “ארבע הרוחות”). בתרגול מסוג זה נדרשים המתאמנים לבצע רצף תנועות — לרוב אחת עד חמש — למספר כיוונים שונים, באמצעות סיבובים ושינויי זווית. כך למשל, בתרגיל “שיהו-גרי”, נדרש המתאמן לבצע ארבע בעיטות שונות לארבעה כיוונים שונים, תוך הקפדה על טכניקה נכונה ויציבות.

הקיהון המוכר ביותר הוא בשורות סדורות, בהן החניכים עומדים בשורות ובטורים ישרים ומבצעים תרגילים במקום או בהתקדמות קדימה ונסיגה לאחור כאיש אחד. כידוע, הקרטה במקורו מגיע מאוקינאווה (Okinawa, 沖縄; שרשרת איים שבה שכנה ממלכה מדרום ליפן, והיום היא מחוז של יפן). בחלק מההיסטוריה שבה הקרטה פותח שם, הוא נלמד בסתר — מועבר ממורה לתלמיד, או אולי שניים, ובמקרים חריגים שלושה. אז מהיכן הגיע המנגנון הזה של שורות ישרות? ובכן, תעלומה זו טמונה בכך שהקרטה התחיל לעבור תהליך “יפניזציה” (Japanization), שמתחיל עוד בהיותו באוקינאווה בשל הכיבוש הארוך של יפן מאמצע שנות ה־1600.

לאחר ההיפתחות של יפן למערב באמצע המאה ה־19, החלו אוקינאווים רבים לאמן בפומבי, ואף הקרטה נכנס למערכת החינוך האוקינאווית ולאחר מכן גם למערכת החינוך הגופני היפני. משם מגיע בעיקר הצורך באימון המונים ובשורות ישרות — שכולם זזים יחד קדימה וכולם יחד אחורה — בספירת המאמן.

תמשיכו לעבוד על הקיהון שלכם, כי עליו אפשר לבנות הרבה.

מאמר זה הופיע לראשונה באתר: www.shorokan–ryu.co.il